כשהרכבת הקלה של תל-אביב תפעל סוף סוף, אבא יהיה כבר שנים רבות עמוק באדמה אבל רוחו תמשיך לרחף בין קרונות הרכבות של אירופה, כמו זו שעל גגה נמלט מפולין הבוערת, בספטמבר 1939, וקולה של אימו עדיין מהדהד באוזניו: "זיין אָפּגעהיט ווען איר שפּרינגען" (היזהר כשאתה קופץ).

באוקטובר 1973, ברמת הגולן, מצאתי עצמי חושב עליו, כשאני מנסה לטמון את ראשי עמוק באדמה, בתוך שוחה מאולתרת שחפרתי, כשטנק סורי חולף במרחק מטרים ספורים ממני.

כשנכדתי תהיה בת 12 אקח אותה לטיול בת המצווה המסורתי ללונדון: אולי נראה כדורגל ואולי לא, סביר שנלך למוזיאון השעווה – מה שבטוח זה שניסע ברכבת התחתית, וכשתישמע צפירת הרכבת הנכנסת לתחנה לבי יחסיר פעימה ואז היא תאמר לי: "סבא, Mind the gap".

(הסיפור הזה נכתב לתחרות סיפורים קצרים עד 100 מלים בנושא: Underground).

מאז שאני זוכר אותו, אבא עבד תמיד בשלש עבודות: בבוקר, במחסן הספרים של מחלקת החינוך של העירייה, אחר הצהריים בבית הכנסת של הרפורמים ובלילה בית הכנסת היה הופך לאולם אירועים– לא כמו אלו המפונפנים של היום עם הנצנצים והתזמורת, אלא כזה שהופעל ע"י ניצולי שואה של עיירה אחת בשם רוז'ישץ בפולין, שהפכו את האולם הזה לאנדרטת זיכרון לעיירתם, וכאמור גם כאכסניה אותה השכירו לבית הכנסת, שהרי צריך גם להתפרנס ממשהו.

החיים לא היו קלים, אבל אף אחד לא העלה בדעתו להתלונן, כי צריך היה להביא לחם הביתה. רק חוסר התקשורת הפריע, שכן טלפונים לא היו בנמצא בכל מקום – ועל סלולרי אף אחד לא חלם. אז מדי ערב היינו, שרה אחותי ואני, שמים פעמינו אל הטלפון הציבורי שבשכונה, משלשלים אסימון ומחייגים בלב הולם אל אולם / בית הכנסת 03-257621, בתקווה שאבא יענה ומשזה לא קרה, היינו מתחילים להריץ בראשנו תרחישים שחורים, שמא נדרס או אולי פספס את האוטובוס האחרון ועכשיו ייאלץ ללכת ברגל, ואולי התרחיש האופטימי דווקא – שהוא מבלה בנעימים עם אשה אחרת, טוב אלו היו מחשבות שחלפו אולי רק בראשה של אמא, אבל היא לא שיתפה אותנו בהן ורק ממרחק השנים אנחנו חושבים אותן. כשאבא היה חוזר, בדרך כלל קרוב לחצות, או קצת אחרי, הוא היה מרים את קצה השמיכה שלי ונותן לי נשיקת לילה טוב, ואני, ספק ישן, ספק חולם, הייתי מתחכך בלחיו ומרגיש  את הרכות של הלב, הקשיות של הזיפים, שצמחו מאז הבוקר – וריחו של הברנדי מסוג 777, אליו ברח כדי לנסות לשכוח.

אבא נהג לספר שכשנפטר הדוד, ירד אבל כבד על הישוב. סיפרו שאפילו בן גוריון בכה, וזו היתה אחת משתי הפעמים היחידות בחייו שראו אותו בוכה, אף שבעצם לא ממש ראו, משום שסובב את ראשו אל הקיר, שלא ייתפס חלילה ב"חולשתו".
כשלאה נפטרה, עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, אנשים התרגשו הרבה פחות, חלקם לא ידעו על הקשר בינה לבין הדוד, שכן שמרה על שם נעוריה, אבל לוותיקי הקיבוץ לא היה ספק שהיא תרצה להיקבר לידו, אף שמעולם לא היו נשואים.

אבל הדוד ביקש להיקבר ליד שרה, אהובתו, שנפטרה בדמי ימיה מקדחת הביצות ולא הספיק להיפרד ממנה, שכן כשבא לבקרה בבית החולים בצפת, היתה כבר מחוסרת הכרה. ואכן נקבר לצדה, כבקשתו, אבל השאירו מרווח קטן בין הקברים, כדי שהנשים הרכלניות לא תצקצקנה בלשונותיהן, מה שבלאו הכי אי אפשר באמת למנוע.

להמשיך לקרוא ←

האתוס מדגיש את סיפורי הגבורה של הנופלים, פחות את המתים ה"רגילים" שבין המלחמות, את הפצועים ואת הלומי הקרב, שאצלם יום הזיכרון נמשך כל השנה.
אמיל נהרג מטרים ספורים ממני. היה זה שירות המילואים הראשון שלי, לאחר השחרור מהסדיר. הגעתי כמפקד צוות טרי לגדוד של "שועלים" ותיקים. הכל נראה מעורפל ומאיים…

התגייסנו לאימון גדוד מקוצר במרכז הארץ ב-30.6.1981. את התאריך אני זוכר היטב, כי היה זה יום הבחירות – שהיו אולי האלימות והטעונות מאז ומעולם: מנחם בגין "במיטבו" (עוד לפני טראומת לבנון), הפצצת הכור בעירק, דודו טופז והצ'חצ'חים.

"בשמונה בערב תהיה הודעה מיוחדת של ראש הממשלה".
"שוב השמן", נאנחתי: מאז נבחר לראשות הממשלה, הוא לא מפסיק להופיע בטלוויזיה, כמעט כל ערב. רופא או לא רופא, יש גבול.

בחוץ המשיכו להשתולל רוחות מזרחיות חמות. מדעני מכון וייצמן הצליחו לייצר אותן, על רקע התיאוריה שהוירוס פעיל רק בעונת החורף, ממש כמו הסקס עם האקסית שלי, ואלו אכן עזרו להקטין את כמות הנדבקים.
"מהפך!" הכריז חיים יבין ופתח את המהדורה המיוחדת. "הושגה פשרה היסטורית, על פיה מתחייבים הדדית היהודים והפלשתינאים להפסיק להפיץ וירוסים בעולם.

להמשיך לקרוא ←

הסיפור פורסם באתר של ארגון יוצאי לודז' (ראו לינק), בעוד הפואמה מטה נכתבה ע"י ד"ר יוסי אהרונסון ז"ל, איתו ערכתי מסע שורשים בלודז'

https://www.lodz-israel.co.il/miler/miler.htm

הקפיצה

לעתים סיפור מסיט בחיים

כמו רכבת מפס אחד לשני.

2. לודז' פולין 8.9.1939

קופצים בזמן

לודז' פולין

עיר מפורקדת

מחכה לכניסת כובשיה

מגישה כמנחה שבע מאות אלף תושב.

על כל עשרה,

ששה פולנים שלושה יהודים וגרמני אחד!

להמשיך לקרוא ←

לפני קצת יותר משלושה חודשים נפרדנו מסבא, מרדכי מילר, יליד 1924. סבא, ניצול יחיד ממשפחה בת חמש נפשות מלודז', ניסה במותו כמו בחייו שלא להכביד על סביבתו – והלך בדממה, בבוקר יום הבחירות, אחרי כמעט עשור בו איבד את צלילותו אט אט. על אף שלא היה עצמו בשנים האחרונות, סבא המשיך לחייך. לפעמים בלי סיבה נראית לעין, ספק מבין מה קורה, ואולי לפעמים למראה השבט שהצליח לבנות בארץ עם סבתא ציפורה, אשתו; שבט שסימל עבורו את נצחונו האישי במלחמה, מול הנאצים ומול עצמו.
להמשיך לקרוא ←