כשהרכבת הקלה של תל-אביב תפעל סוף סוף, אבא יהיה כבר שנים רבות עמוק באדמה אבל רוחו תמשיך לרחף בין קרונות הרכבות של אירופה, כמו זו שעל גגה נמלט מפולין הבוערת, בספטמבר 1939, וקולה של אימו עדיין מהדהד באוזניו: "זיין אָפּגעהיט ווען איר שפּרינגען" (היזהר כשאתה קופץ).

באוקטובר 1973, ברמת הגולן, מצאתי עצמי חושב עליו, כשאני מנסה לטמון את ראשי עמוק באדמה, בתוך שוחה מאולתרת שחפרתי, כשטנק סורי חולף במרחק מטרים ספורים ממני.

כשנכדתי תהיה בת 12 אקח אותה לטיול בת המצווה המסורתי ללונדון: אולי נראה כדורגל ואולי לא, סביר שנלך למוזיאון השעווה – מה שבטוח זה שניסע ברכבת התחתית, וכשתישמע צפירת הרכבת הנכנסת לתחנה לבי יחסיר פעימה ואז היא תאמר לי: "סבא, Mind the gap".

(הסיפור הזה נכתב לתחרות סיפורים קצרים עד 100 מלים בנושא: Underground).

מאז שאני זוכר אותו, אבא עבד תמיד בשלש עבודות: בבוקר, במחסן הספרים של מחלקת החינוך של העירייה, אחר הצהריים בבית הכנסת של הרפורמים ובלילה בית הכנסת היה הופך לאולם אירועים– לא כמו אלו המפונפנים של היום עם הנצנצים והתזמורת, אלא כזה שהופעל ע"י ניצולי שואה של עיירה אחת בשם רוז'ישץ בפולין, שהפכו את האולם הזה לאנדרטת זיכרון לעיירתם, וכאמור גם כאכסניה אותה השכירו לבית הכנסת, שהרי צריך גם להתפרנס ממשהו.

החיים לא היו קלים, אבל אף אחד לא העלה בדעתו להתלונן, כי צריך היה להביא לחם הביתה. רק חוסר התקשורת הפריע, שכן טלפונים לא היו בנמצא בכל מקום – ועל סלולרי אף אחד לא חלם. אז מדי ערב היינו, שרה אחותי ואני, שמים פעמינו אל הטלפון הציבורי שבשכונה, משלשלים אסימון ומחייגים בלב הולם אל אולם / בית הכנסת 03-257621, בתקווה שאבא יענה ומשזה לא קרה, היינו מתחילים להריץ בראשנו תרחישים שחורים, שמא נדרס או אולי פספס את האוטובוס האחרון ועכשיו ייאלץ ללכת ברגל, ואולי התרחיש האופטימי דווקא – שהוא מבלה בנעימים עם אשה אחרת, טוב אלו היו מחשבות שחלפו אולי רק בראשה של אמא, אבל היא לא שיתפה אותנו בהן ורק ממרחק השנים אנחנו חושבים אותן. כשאבא היה חוזר, בדרך כלל קרוב לחצות, או קצת אחרי, הוא היה מרים את קצה השמיכה שלי ונותן לי נשיקת לילה טוב, ואני, ספק ישן, ספק חולם, הייתי מתחכך בלחיו ומרגיש  את הרכות של הלב, הקשיות של הזיפים, שצמחו מאז הבוקר – וריחו של הברנדי מסוג 777, אליו ברח כדי לנסות לשכוח.