לפני קצת יותר משלושה חודשים נפרדנו מסבא, מרדכי מילר, יליד 1924. סבא, ניצול יחיד ממשפחה בת חמש נפשות מלודז', ניסה במותו כמו בחייו שלא להכביד על סביבתו – והלך בדממה, בבוקר יום הבחירות, אחרי כמעט עשור בו איבד את צלילותו אט אט. על אף שלא היה עצמו בשנים האחרונות, סבא המשיך לחייך. לפעמים בלי סיבה נראית לעין, ספק מבין מה קורה, ואולי לפעמים למראה השבט שהצליח לבנות בארץ עם סבתא ציפורה, אשתו; שבט שסימל עבורו את נצחונו האישי במלחמה, מול הנאצים ומול עצמו.

לא עברו ארבעה חודשים וסבתא, הצעירה ממנו בשלושה חודשים בלבד, הלכה בדרכו. אבל סבתא, בניגוד לו, עד בוקר מותה נשארה בדיוק כפי שהייתה, צלולה וחדה ולא נותנת לדבר לחמוק מבין עיניה; מהשיפור שהראו בדיקות הדם דרך השינוי בקצבאות הביטוח הלאומי לאחר מות בעלה ועד מיקומו המדויק של הארנק שלה בכל רגע נתון, גם במהלך האשפוז האחרון, שארך שלושה ימים בלבד. כן, היא הייתה בת 90, וכולנו ראינו שעם מותו של סבא משהו בה כבה- אבל היא הייתה כל כך מטופחת, עם הצעיפים והאודם והשיער הצבוע גם כיום, שאת אותות החולשה שהפגין גופה בשבועות האחרונים פספסנו כולנו, גם כאשר החלה השבוע לגלות למשפחה איפה מוחבאים המזומנים ברחבי הבית.

והיא הייתה סבתא של קוגל ושל מרק עוף, של סופגניות תוצרת בית ושל עוגות טורט לימי ההולדת של כל הנכדים. של למה את יחפה ואיך במבחנים וכמה את מרוויחה ותאכלי משהו. סבתא של רכילות רמת-גנית של שנות השישים ושל זיכרון מדהים, שעוד במהלך השבעה על סבא דאגנו לנצור ממנו מזכרות; על חוויותיה במלחמה, על סיפור היכרותם באיטליה, על סיכת הזהב שמצא סבא והפכה בהמשך לטבעת, על החתונה במחנה המעצר בקפריסין. והיא הייתה כל כך אנושית, וכל כך חיה, שנדמה שעוד רגע תחזור לסלון ותתיישב בכורסה שסבא השאיר מיותמת. אבל היא כבר לא תחזור, ואת ארוחות השישי, מוזרות ככל שתהיינה, נמשיך לנהל בלעדיה.

ומרגע שתסתיים השבעה יתרוקן הבית, והמגירות ששנים פחדנו לגעת בהן תיפתחנה בזו אחר זו, וכל ילד ונכד ייקח לעצמו מזכרת, משהו שישמור עליהם קצת בחיים- והבית הקטן שהיה כל עולמם של אבא ושרה אחותו יעלם כלא היה, ויישאר רק חלל.

(נכתב ע״י מאיה מילר)