"שלושים וחמישה ימי ריתוק. רס"ר, תוציא אותו החוצה וקח לו את הנשק, שלא יבואו לו רעיונות נוספים לראש". כך, בשמחה לאיד בלתי מוסתרת, סיים מפקד הסוללה את המשפט הקצר שתוצאותיו ידועות מראש, כשחיוך מרושע על פניו.

תותח 40 מ"מ

סיני, רפידים, 1978. הדי היריות, הפגזים, שריקות הכדורים, זעקות הכאב ושתיקת המתים – כל אלו שככו מזמן, לפני כארבע שנים. נשיא מצרים, סאדאת – אללה ירחמו, נחת בנמל התעופה בן-גוריון במוצאי שבת, 19/11/1977, ובכך פתח עידן חדש ו"על הדרך" גם אנחנו הרווחנו, כשבזכות הביקור הזה סמל המחלקה הסאדיסט שיחרר אותנו מהמד"ס ומריצת הלילה. "מפונקים…", סינן מתחת לשפמו המדולדל, "אתם עוד תשלמו על זה מחר". במקום זה הלכנו לשקם של הבסיס, לצפות עם כולם בטלוויזיה בשידור ההיסטורי.

מספר חודשים אחר כך, כבר היינו ברפידים, בשגרת "כוננות עם שחר" כל בוקר באור ראשון, גירוז יומי של התותחים, מסדר בוקר, ניקיון השירותים, תורנות מטבח – ועוד כל מיני "צ'ופרים" ששמורים לחפ"שים כמוני.

ביום יום נלחמנו בעיקר בזבובים. אחרי ביקור סאדאת, כבר לא היה ממש אויב מעבר לגבול: האויבים העיקריים היו החום הבלתי נסבל ב"איגלוסים" שבהם גרנו, הזבובים – והחבר'ה משכונה ד' בבאר-שבע ובראשם "זנזורי", שהיה ה"אויב" העיקרי שלי.

שמו האמיתי היה שלומי, אבל מכיוון שהעריץ את שדרן הרדיו הפופולרי באותה תקופה, עמוס זנזורי, נדבק בו השם. זנזורי היה טבח הסוללה. הוא היה מחזור מאי, "מאו-מאו" כינו אותם, קטן, כהה ומהיר חימה. בעצם היה תותחן במקצועו, אבל כיוון שסרב לעלות על התותח, נשלח למטבח, שם נהנה לרדות בנו, התורנים, שנשלחו אליו על מנת לקלף תפוחי אדמה ולקרצף את הסירים הגדולים.

באותו סוף שבוע גורלי, היינו אמורים לצאת הביתה, לאחר שלושה שבועות במדבר.

היציאה הביתה היתה ריטואל בפני עצמו: כבר ביום חמישי בבוקר צחצחנו והברקנו את תותחי ה-40 מ"מ המיושנים וציפינו אותם בשכבות עבות של גריז, כדי להסתיר את החלודה שדבקה בהם עוד בימי מלחמת העולם השנייה. ככל שנקפו השעות נעשינו חסרי סבלנות, עד שבשעות אחר הצהרים (במקרה הטוב) הש.ג. היה מזהה במשקפתו אוטובוס מתקרב אל הסוללה: המחליפים שלנו הגיעו! התחיל תהליך החלפת החתימות והניסיונות המסורבלים של שני הצדדים – המחליפים והמוחלפים – לנצל את הלחץ של שעת היציאה על מנת "להשלים ציוד", עוד ניקיונות ועוד מסדר ובסוף: עלייה על מדי א' וצחצוח נעליים ו… משפט לכל מי שהמפקדים רצו לסגור איתו חשבון, רגע לפני ש"מריחים" את הבית.

וכך קרה שבאותו יום חמישי, הגיע תורי לשלם את המחיר .

יומיים קודם לכן, ארע המקרה המוזר עם דוד בוזגלו. גם דוד היה חפ"ש, אמנם היה מרוקאי – לא אשכנזי לבנבן כמוני, אבל לא היה שייך לקליקה של החבר'ה משכונה ד' וכך יצא שאף הוא נשא בנטל התורנויות באופן תכוף. כלפי חוץ שידר עליבות, על הגבול שבין פיגור שכלי לפיגור סביבתי, אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שחלק גדול זה משחק, המאפשר לו לשרוד את החיים מבלי להתחייב לקחת בהם חלק ממשי. באותו יום דוד נשלח לתורנות מטבח, אך לא הגיע לשם מעולם. לאחר שעות של חיפושים, מצאו אותו משוטט במדבר, מחוץ לבסיס, כאשר הוא גורר אחריו נעל ישנה קשורה בחבל, והוא ממלמל: "כלב טוב, כלב טוב". הכניסו אותו לטנדר, ומאז לא ראינו אותו.

כך נשלחתי אני להחליף את דוד, למרות שיומיים קודם כבר מילאתי את חובתי למטבח. "אין ברירה", אמר הרס"פ, "כולם בתורנות כבר". הגעתי טעון ועצבני למטבח וכשזנזורי הטיל עלי, בהנאה לא מוסתרת, לקרצף את הסירים הגדולים, התפוצצתי, כיוונתי את צינור המים אל מנורות הפלורוסצנט הגדולות וריסקתי אותן לרסיסים.

ההמשך היה צפוי. רגע לפני היציאה הוכנסתי ע"י הרס"ר לחדרו של המסו"ל בצעדי שמאל-ימין, עם נעליים מצוחצחות וכומתה על הראש. האישום היה "השחתת רכוש צבאי". המסו"ל, שגם כך היה לו איתי חשבון ארוך, שפט אותי ל- 35 ימי ריתוק ומכיוון שיצאנו הביתה רק אחת לשלושה שבועות, המשמעות היתה שלא אראה את הבית לפחות בחודשיים הקרובים.

באותה שבת, ה-11 במרץ 1978, ארע פיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, בו נרצחו 35 אנשים.

ביום ראשון, מיד לאחר שהחבר'ה חזרו מחופשת השבת, הלכתי לרופא הגדודי והוצאתי "גימלים" והפנייה דחופה אל החר"פ בתל-השומר. חזרתי לסוללה עם חיוך ניצחון, אך בעודי מחליף למדי א' ומתכונן לתפוס טרמפ ל"ארץ", הגיעה הידיעה על הגברת הכוננות בעקבות הפיגוע, צה"ל יצא ל"מבצע ליטני", כל היציאות בוטלו, אני נשארתי בבסיס, אך את זנזורי לא ראיתי יותר: הוא סופח עוד באותו היום לגדוד אחר שעלה צפונה ומשם לא חזר.

ב"שבעה", אימו שאלה לשמי ומשעניתי – חיבקה אותי: "שלומי לא הפסיק לדבר עליך. הוא אמר שאחרי הצבא הוא מתכוון להשלים בגרויות ולהתקבל לאוניברסיטה. הוא רצה להיות חכם כמוך".