האתוס מדגיש את סיפורי הגבורה של הנופלים, פחות את המתים ה"רגילים" שבין המלחמות, את הפצועים ואת הלומי הקרב, שאצלם יום הזיכרון נמשך כל השנה.
אמיל נהרג מטרים ספורים ממני. היה זה שירות המילואים הראשון שלי, לאחר השחרור מהסדיר. הגעתי כמפקד צוות טרי לגדוד של "שועלים" ותיקים. הכל נראה מעורפל ומאיים…
התגייסנו לאימון גדוד מקוצר במרכז הארץ ב-30.6.1981. את התאריך אני זוכר היטב, כי היה זה יום הבחירות – שהיו אולי האלימות והטעונות מאז ומעולם: מנחם בגין "במיטבו" (עוד לפני טראומת לבנון), הפצצת הכור בעירק, דודו טופז והצ'חצ'חים.
הצבענו בקלפיות שבבסיס ולאחר מכן המפקדים כינסו אותנו לשיחת פתיחה, בה הסבירו על העתיד להתרחש בשלושת הימים הבאים. כבר אז אמיל בלט בהערותיו הציניות, שהיו מנוגדות לשקט שאפיין אותו בד"כ. היום אולי היו קוראים לו "שמאלן". בשלב מסוים נמאס למפקד והוא העיף את אמיל מחדר ההרצאות.
למחרת יצאנו למטווח נ"מ. פרסנו את התותחים על גבי משטח רחב ידיים ולצדם השלכנו את הקיטבגים המסורבלים ואת רובי העוזי המיושנים, עליהם חתמנו באפסנאות יום קודם לכן. אמיל היה בין אלו ש"אפסנו" את העוזי בתוך הקיטבג, כך לפחות העידו מאוחר יותר אנשי הצוות שלו.
לאחר זמן מה שמענו רעש עמום של פיצוץ, כמו קפצונים, וראינו את אמיל שוכב על הקרקע החולית, כשראשו בתוך שלולית דם. העזרה הרפואית התעכבה ועד שהגיעה, כבר לא היה למי לעזור.
מעטים הכירו אותו מקרוב. סיפרו שהיה מופנם, שהיה צייר מחונן. טענו שהיה רווק בן 35, גיל מופלג באותם הימים, ואולי על רקע זה שם קץ לחייו. נשמע די מופרך, לאור נסיבות התאונה.
במילואים הבאים אף אחד כבר לא הזכיר את אמיל וכעבור מספר שנים קם דור חדש שכלל לא הכיר אותו. רק המשפחה ממשיכה לחיות עם הזיכרון, ואתר "יזכור" של משרד הביטחון, המציין את מיקומי האנדרטאות שעליהן מונצח שמו.