אבא נהג לספר שכשנפטר הדוד, ירד אבל כבד על הישוב. סיפרו שאפילו בן גוריון בכה, וזו היתה אחת משתי הפעמים היחידות בחייו שראו אותו בוכה, אף שבעצם לא ממש ראו, משום שסובב את ראשו אל הקיר, שלא ייתפס חלילה ב"חולשתו".
כשלאה נפטרה, עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, אנשים התרגשו הרבה פחות, חלקם לא ידעו על הקשר בינה לבין הדוד, שכן שמרה על שם נעוריה, אבל לוותיקי הקיבוץ לא היה ספק שהיא תרצה להיקבר לידו, אף שמעולם לא היו נשואים.

אבל הדוד ביקש להיקבר ליד שרה, אהובתו, שנפטרה בדמי ימיה מקדחת הביצות ולא הספיק להיפרד ממנה, שכן כשבא לבקרה בבית החולים בצפת, היתה כבר מחוסרת הכרה. ואכן נקבר לצדה, כבקשתו, אבל השאירו מרווח קטן בין הקברים, כדי שהנשים הרכלניות לא תצקצקנה בלשונותיהן, מה שבלאו הכי אי אפשר באמת למנוע.

היו אלו זמנים אחרים ואך טבעי היה בעיני החברים שכשרצה הדוד להתייחד עם אהובתו, פינתה בת זוגו "החוקית" את החדר, עד שיסיימו את מעשה האהבה, אף שלא ידעו אז מהי פוליאמורה.
וכך כשהישוב כולו בא להיפרד מהדוד, אבא, שהיה אז נער בן 14, עמד עם ההמון הגדול, העצוב והשקט, הרחק מהכניסה לבית הקברות, לשם הותרה הגישה רק לראשי היישוב.
כשלאה נפטרה, עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, הסדר הושב על כנו: היא נקברה מצדו האחר של הדוד ובמרחק קצת קרוב יותר אליו, כדי שלא יהיה ספק למי מבין השתיים הוא "שייך".
עד היום, כשאנחנו מדברים על פוליטיקה, אבא מסיים כל וויכוח בטיעון המנצח: "זה מה שדוד ברל היה אומר".