בית הסודות (מבוסס על סיפור אמיתי-הפרטים המזהים טושטשו)

2020, יוסי, רמת גן

גדלתי בבית של סודות. עד היום, כשאורית, זוגתי, רוצה להקניט אותי היא אומרת: "זה משהו שנשאר לך מהשואה", כשהיא מתייחסת להתנהגויות השונות שלי, החל מהחרדה לילדים, עבור דרך היראה מסמכות ועד לאגירת המזון במזווה ובמקפיא. לך תדע, אולי זו האפיגנטיקה ששינתה לי את ה-DNA או ה-RNA או איך שלא קוראים לזה.
בבית היו התלחשויות בשפה זרה בין אבא לאמא, שהסתיימו בדרך כלל באנחות שקטות, ספק בכי ספק כעס כבוש מצד אחד הצדדים. הריטואל היה זהה ברוב המקרים: אמא מתכווצת ונעלמת לתוך עצמה, אבא טורק את הדלת ויוצא ל"סיבוב", כך קרא לזה, חוזר מאוחר בלילה מדיף ריח אלכוהול, סיגריות ובושם נשי.

אבא היה גבר של נשים, זאת הבנתי כשהתבגרתי. יפה, שרמנטי, שקט, בעיניו הכחולות תמיד דוק של עצבות, דבר שהוסיף לו קסם ומסתורין. את משפחתו איבד, כמו אצל רוב הוריהם של חבריי דאז, למעט נתן דודו, אשר חי עד סוף ימיו בקנדה וסיפור ההישרדות שלו פלאי לכשעצמו, אבל עוד נגיע אליו בהמשך.

למרות הסוד שריחף בבית הייתי ילד שובב, ערני ומקובל, שיחקתי כדורגל עם הבנים ובגיל ההתבגרות "הסתובבתי" בעיקר עם הבנות. עם שרה אחותי ומוטי אחי הקשר היה רופף, הם עזבו את הבית בשלב די מוקדם, מי לקיבוץ (שרה, לעין חרוד) ומי לצבא (מוטי, לגולני).

בגיל 18 קיבלתי צו גיוס. התקופה, תחילת שנות השבעים, אחרי הניצחון הגדול בששת הימים ולפני השבר הגדול של יום כיפור. אז עדיין לא שמעו על 8200 וכולנו רצינו לצנחנים, בעקבות גיבורי התקופה, מוטה ואריק.
כשבאתי להחתים את אמא על בקשת ההתנדבות היא החווירה: "לך דבר עם אבא…". אבא, שלא כדרכו, היה פחות החלטי: "זה לא פשוט, אמא שלך כבר איבדה מישהו קרוב במלחמה. נדבר על זה כשתבין יותר…".
החלטתי לעשות מעשה. בבוקר המחרת, כששניהם יצאו, אבא לעבודתו בעירייה ואמא לגן הילדים שבו עבדה כעוזרת, התחלתי לחטט במגירות. כזכור, הייתי שובב ולא היו לי מעצורים. לא ידעתי מה אני בדיוק מחפש, אבל מה שמצאתי השפיע על חיי, לתמיד.

בתחתית ארון הבגדים שבחדר השינה, תחת ערימות סמרטוטים, נחה לה תיבת עץ אכולת עש, עמוסה בתמונות ומכתבים מצהיבים. שקעתי לתוכם. השנה שהופיעה על רובם היתה 1948. אמא, אותה זיהיתי בקלות למרות שהתבגרה בעשרים שנה, נראתה בתמונות מאושרת כפי שללא הכרתיה מעולם, מחובקת עם בחור לבוש בגדי חאקי ועל כתפו רובה צ'כי ארוך כמעט כמוהו, וביניהם ילדה בעלת דמיון מחשיד לאחותי, כפי שזכרתי אותה כילדה.
למחרת לקחתי את אבא ל"שיחת גברים". הפעם לא הלך סחור סחור. "אמך מתה בלידתך. הייתי עם ילד קטן בבית ולא יכולתי לטפל בעוד תינוק, נוסף על קשיי הפרנסה של תקופת הצנע, אז מסרתי אותך לבית היתומים שליד "גן הקופים" ברמת גן, עד שהמצב ישתפר. אחרי שנתיים הכרתי את רבקה. בעלה נפל במלחמת השחרור, בקרב על נגבה, והיא נשארה עם ילדה קטנה. אחרי שהתחתנו, החזרתי אותך מבית היתומים, הביתה".

ניסיתי לעכל את שפע המידע ש"נחת" עלי. אז אשתו של אבא היא בעצם אמא "חורגת" של מוטי ושלי, האיש עם הרובה בתמונה הוא בעלה שנהרג ושרה היא בכלל לא אחות ביולוגית שלי. גם הסיפור עם בית היתומים יכול להסביר את הזכרונות החלקיים, החלומות הבלתי מוסברים, הדז'ה-וו שחוויתי לפעמים, למקומות שלא הכרתי.
כעסתי מאד על אבא ש"נטש" אותי ולא פחות על אמא שמאותו יום התחלתי לקרוא לה בשמה, רבקה. כעסתי על שלדעתי לא העניקה לי מספיק חום ואהבה בשל היותה "אמא חורגת", על כל הקונוטציות של הביטוי הזה. כך בכל אופן סיפרתי לעצמי.
עם רבקה היחסים מעולם לא חזרו למסלולם הקודם והיא הלכה לעולמה כשחייה מלאי צער. מוטי, אחי, חלה ולא נמצא תורם מח עצם מתאים עבורו וכך ריחף בין חיים ומוות תקופה ארוכה. סאת הייסורים נגדשה, כאשר איבדה את נכדה הבכור משרה בתה שנפל בלבנון, תוך שהוא מוסיף עוד שם ללוח הזיכרון הבלתי נגמר בעין חרוד.
על אבא, לעומת זאת, לא יכולתי לכעוס יותר משבוע. אבא המתוק שלי. מאותו יום של הגילוי לא הפסיק "לפצות" אותי עוד יותר מהרגיל. כמובן שחתם לי על טופס ההתנדבות לצנחנים, אך אני ויתרתי בסוף, בגחמה של רגע, בגלל בחורה שהתאהבתי בה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

כעבור שנים…

בקיץ 2013 הצטרפתי למשלחת של בני "הדור השני" שנסעה למסע שורשים באזור בו גדל אבא, במערב אוקראינה, בין היתר בכפר בו נולד, אוסניצק. המסע נמשך שבעה ימים. ביום הרביעי קרה הדבר.
התארחנו, כמקובל בכפרי אותו אזור, ב"גוסטוניצה", מעין אכסניה עלובה שהמים בה זרמו שעתיים ביום וגם זה בזרזיף קטוע לסירוגין, כשל חולה פרוסטטה. קצת אחרי שסיימנו את ארוחת הערב בחדר האוכל של האכסניה, הוא הופיע: מראה "גויי" טיפוסי, שפם, לחייו אדומות, בגדיו: שילוב אקלקטי של מכנסיים כפריים וחליפה מהודרת שנראה כי נשכחה ע"י מגלה ארצות שביקר פעם בכפר. באנגלית קלוקלת הציג עצמו כאנדריי והוא התראפיסט של הכפר, במונחים המקומיים סוג של רופא. בערך.

1942, נתן, אוסניצק

תמונותיהן רצות לנגד עיני כמו בסרט ראינוע שביקר אצלנו פעם בכפר: הורי, שרה אחותי, את כולם כולם רצחו הכפריים המקומיים ביער. אני גם יודע מי הרוצח ויום אחד, כשאצא מכאן, אסגור איתו את החשבון. אוולינה, ה"שיקסע" היפה שלי, מחכה לי במקום מוסכם בעיירה סמוכה, ועכשיו נטשה המתוקה מסתכנת כל לילה ומביאה לי אוכל למתבן שבו אני מסתתר. מסכנה, התאהבה בי הילדה היפה. ניסיתי לשכנע אותה שלא תסתכן אבל נפלאות דרכי האהבה. בזמן האחרון שמתי לב שבטנה תופחת, ולאור המצב הכללי לא נראה לי שמדובר דווקא באוכל.
שלשום היו כאן החיילים. הם ניתצו ושברו כל דבר ולפני שהלכו דקרו בקילשון את אלומות הקש. התכווצתי כמו עובר תחת הערימה, נשכתי את שפתיי ולא השמעתי הגה, גם כאשר פגעו ברגלי. בסוף התייאשו והלכו.

1945, אירופה, אמריקה

כשהחיילים עזבו את הכפר נתן יצא ממקום מסתורו. צולע, אך נחוש ברוחו, המשיך ברגל דרך היערות אל העיירה הסמוכה, שם חיכתה לו אוולינה אהובתו, כמוסכם. לאחר תלאות רבות הגיעו לקנדה, שם בנו משפחה, לא לפני שקיים את שבועתו לחסל את רוצח הוריו ואחותו ולנקום את דמם.

2013, יוסי, אוסניצק

ה"תראפיסט" המוזר דיבר באנגלית משובשת בשילוב עם עגה אוקראינית מקומית, שהקשישים שבינינו, בני הדור הראשון, עדיין הבינו. השמועה על בואנו נפוצה בכפר וזו הסיבה לבואו. "מי כאן ממשפחת רובינשטיין?", שאל, והביט סביבו בניסיון לנחש. כולם הצביעו עלי. הוא התחיל לדבר בשטף: "אני הבן של איוון". מי, לעזאזל, זה איוון? הוא לא חיכה לשאלה: "לאמא של איוון קוראים נטשה ואבא שלו היה יהודי…". משהו התחיל להבליח במוחי. את שמה של נטשה שמעתי מסיפורי אבא ז"ל וגם מהדוד של אבא, נתן, אותו ביקרתי בקנדה שנים ספורות קודם. אם הגוי הזה צודק, אזי הוא בעצם הנכד של הדוד נתן ושל נטשה, הנערה המתוקה שהאכילה אותו במשך כל התקופה שהסתתר במתבן, ואיוון, אביו, היה העובר שהחזיקה בבטנה. לדבריו, איוון, אביו, עדיין חי בכפר ומחר בערב יבוא אפילו לפגוש אותנו באכסניה (זה לא קרה בסופו של דבר).

סוף דבר

הערב הפך להיות סוריאליסטי מרגע לרגע. כולנו נכנסנו להיסטריה של צחוק, ספק בהשפעת האלכוהול, ספק לשמע הסיפור הפנטסטי: צירופי המקרים, האופן שבו מצא אותנו התראפיסט במקום הנידח הזה, ההקשרים שעשה. לא האמנתי לו אף לא לרגע אחד. אני חשדן מטבעי והנחתי שהבחור מחפש דרך לצאת מה"חור" הזה ולקבל רישיון הגירה לישראל, הארץ המובטחת, זאת על סמך יהדותו של הדוד נתן.
חזרנו לארץ, עברו מספר חודשים. הבחור לא יצר קשר וגם אני שכחתי מקיומו והתייחסתי לעניין כאל בדיחה. בינתיים, מצבו של מוטי אחי המשיך להתדרדר ולא נמצא לו תורם מתאים. בייאושי, נזכרתי שוב בטיפוס המוזר שפגשנו כשנה קודם בכפר הולדתו של אבי, ושלא הצלחתי לתהות על קנקנו: האם הוא נוכל או פנטזיונר ואולי… אולי הוא יכול להיות התורם?

ניסיתי ליצור איתו קשר דרך האנשים שהכרנו בעיירת המחוז, שעזרו לנו לארגן את הביקור בקיץ. לצערי, איחרתי את המועד: בנובמבר 2013 פרצו מהומות באוקראינה על רקע החלטתו של הנשיא להשעות את כניסת המדינה לשוק האירופי. המפגינים הדיחו את הנשיא, המדינה נקלעה לתוהו ובוהו ולא היה כל סיכוי לאתר את אנדריי בתוך כל הגיהינום הזה.

מוטי נפטר לאחר מספר חודשים ולעולם לא אדע כבר אם יכולתי להציל אותו, לו הייתי מאמין ל"תראפיסט" באותו ערב הזוי, בקיץ 2013, בכפר נידח במערב אוקראינה.